תת המחנה של בוכנוואלד "שוולבה V" בברגה/אלסטר

עבודת כפייה והשמדה המונית

לקראת סוף המלחמה שירתו כ-230 אנשי אס אס כשומרים ומפקחים במחנה הריכוז על מנת להגן על המחנה ולדאוג לפריסת העבודה. רבים מהם נהגו בברוטליות קיצונית באסירים.

מרכז המחנה היה אולם מכונות לשעבר של החברה קרואוס ושות' (לשעבר ארנסט אנגלנדר) , אשר שימש כמשכן ענק ליד תחנת הרכבת ברגה; בנוסף היו מבנים קטנים יותר בתוך גבולות גדר התיל.

למרות שהמחנה הוקף בגדר והוצב תחת שמירה, מה שהתחולל בתוכו לא נשמר בסוד בגלל המרחק הקצר לברגה ולאנשיה.

מדי פעם היו ניסיונות לעזור לאסירי המחנה, אך הם נותרו חריגים.

האסיר יוזף קראוזה מקיילְצֶה זכר את המחנה כך:

"היו שם מיטות של שלוש קומות עם שקי קש. בלי סדינים, בלי כריות; רק שמיכה אחת ישנה לכל אחד. ישנו ועבדנו באותם בגדים. עד כמה שאני זוכר, לא הייתה אפשרות להתנקות או להתרחץ. אכלנו כינים וחרקים אחרים על מנת לשרוד. העבודה הייתה קשה מאוד ולעיתים קרובות נעשתה במזג אויר גרוע.
בגדי העבודה היו לא מתאימים לחלוטין לסוג העבודה שעשינו בפברואר. למיטב זכרוני, בהשוואה למחנות אחרים היה דבר אחד עדיף במחנה. מנות האוכל היו גדולות יותר. אבל זה לא פיצה על העבודה הקשה ותנאי העבודה."

רוב האסירים היו עבדו בהובלה, חפירת מנהרות, פינוי מנהרות וכדומה. לעיתים קרובות הנחו אותם אזרחים גרמנים ששימשו כמפקחים. האסירים שהיו ידועים בכינוי "מקלפי תפוחי-אדמה" – ילדים ובני נוער, אשר סייעו בעבודות המטבח שבמחנה, עבדו בתנאים יחסית קלים יותר.

כתוצאה ממחסור במזון, עבודה קשה והתעללות מצד השומרים, 315 גברים ובני נוער בגילאי 16 עד 65 מתו בתקופה שבין סוף נובמבר 1944 ותחילת אפריל 1945 ונקברו בהר באדרברג. הקורבנות לא כובדו; למעשה, מבחינת האס אס היה הכרח להיפטר מהגופות כמה שיותר מהר. הובלת הגופות הרבות נעשתה לעיני האזרחים, כפי שסיפרה גברת גרסטנר מברגה:

"ארבעת המתים נזרקו לתוך צריף מעץ ליד אולם השינה ונלקחו משם במריצה מוקדם, ב5 בבוקר שלמחרת. הדרך עברה בעיירה והובילה לגבעה מוקפת יער. שני אסירים שימשו כבהמות עבודה בעוד ששני אנשי אס אס רצו לצידם. המתים כוסו בשמיכה מלוכלכת."

היו עוד קורבנות רבים בין החולים והפצועים שהועברו לבוכנוואלד. לפחות 36 מבין 69 אסירים שהועברו לויימאר ב-4 לינואר, 1945, מתו – רבים מהם מתו זמן קצר לאחר הגעתם לבוכנוואלד.

המחנה נסגר בשבוע השני של אפריל 1945. 320 אסירים, אשר לא היו מסוגלים לצעוד, הועברו לדכאו. האס אס הוביל את שאר האסירים בצעדת המוות לכיוון צ'כיה.

אסירים רבים מתו בעקבות מהקשיים, נרצחו או מתו כתוצאה מהכליאה.

מאז ה-24 לאפריל, 2005, מנציח לוח באתר תת-המחנה לשעבר את זכרם של הקורבנות.