תת המחנה של בוכנוואלד "שוולבה V" בברגה/אלסטר

פרויקט הבנייה בקרבת ברגה/אלסטר היה אחד ממתקני הייצור החיוניים למאמץ המלחמתי אשר הועתקו למבנים חסיני פצצות בין 1943-45, ואשר היו נתונים לעיתים קרובות תחת פיקוד האס אס. על מנת לעמוד בלוחות זמנים בלתי אפשריים שועבדו בעבודות פרך עשרות אלפי אנשים בתורינגיה לבדה: אסירי מלחמה, עובדי כפייה, ובראש ובראשונה אסירי מחנה הריכוז בוכנוואלד. הם היו עצורים במחנות צפופים שהוקמו באופן ארעי, כשהם סובלים ממחסור באספקת מזון תוך כדי עבודה מייגעת וקשה. עבור האנשים שהופקדו על המחנות, חיי אדם, ובייחוד חייהם של אסירי המחנה, היו משאב נזיל.

ההפגזות העקביות של מפעלי הדלק ואובדנם של בארות נפט רבים באביב ובקיץ של 1944 גרמו לדאגה הולכת וגדלה בנוגע לניידות בקרב הוורמאכט. כתוצאה נוסדה "תכנית גיילנברג", אשר כללה בין היתר את הקמתו של תת-מחנה שמטרתו להבטיח את אספקת הדלק. כ-10,000 אסירי המחנה עבדו בכפייה בשיפוץ מפעלי הדלק המופגזים או בהקמתם של אתרים חדשים ברחבי גרמניה.

באשר לברגה, תוכננו חפירות של 18 מנהרות גדולות בהר ציקרה, אשר היו אמורות להכיל מפעל להפקת דלק. למרות שהוקם צוות אס אס מיוחד עבור הפרויקט, תכנון העברת המפעל הופקד גם תחת אחריותה של חברת BRABAG מהעיר צייץ. על מנת ליישם את הפרויקט העסיקה חברת BRABAG חברות כריה ומלאכה מקומיות.

בנובמבר 13, 1944, הגיעו 70 אסירי המחנה בוכנוואלד הראשונים לתת-המחנה "שוולבה V" שבברגה, ובעקבותם עוד כ- 1500 אסירים עד אמצע דצמבר. כ-3400 אסירים ל"שוולבה V" נשלחו בסך הכל. משלוחי האסירים נועדו גם להחליף את האסירים הרבים, גברים ובני נוער, שחלו או נפצעו ואשר נשלחו חזרה לבוכנוואלד כתוצאה מכך. רוב האסירים היו יהודים ממוצא הונגרי או פולני, בעוד שהשאר היו בעיקר אסירים פוליטיים מרחבי אירופה.

אלו שמתו במחנה "שוולבה V" נקברו בשדה על הר בדרברג אשר נמצא צפונית לברגה, בבית הקברות היהודי כביכול (היום זה בית הקברות של אסירי מחנה הריכוז "אם באדרברג" ברגה/אלסטר).

לוח זה מציין את תחילת העלייה לאתר הקבורה.


בנוסף לאסירי מחנה הריכוז, יותר מ-100 אזרחים וכמה מאות אסירי מלחמה נוצלו בעבודות כפייה עבור הפרויקט, כולל אזרחים קרואטים וחיילי הצבא האדום. ב-13 לפברואר, 1945, 350 אסירי מלחמה אמריקאים הועברו לברגה. אחד מכל ארבעה הגיע ממשפחה יהודית. אחרים נבחרו בגלל ששמם או חזותם נראו לגרמנים יהודיים. בהתחלה הם שוכנו בבסיס הצבאי שבאוילאר ווג ולאחר מכן הועברו לקרבת המחנה, שם הם חיו ועבדו בתנאים כמעט בלתי אנושיים כמו אלה של אסירי המחנה.

כ-70 מהם מתו מתת-תזונה, תשישות או התעללות בברגה או בצעדות המוות לכיוון בוואריה. לפי הערכות עדכניות יתכן והיו יותר מ-100 קורבנות.